סיכום על כינורו של רוטשילד - אנטון צ'כוב



כינורו של רוטשילד – אנטון צ'כוב

דמותו של יעקוב, אקספוזיציה
מבע משולב – שילוב מילה או שניים הממחישים על נקודת מבטו של יעקוב. המשפט מתחיל עם דעה כלשהי ואז נוספת הדעה של הדמות.
(לדוגמה: הללו נפטרו ועברו מן העולם לעיתים רחוקות עד להכעיס ; הקיצור, מצב העסקים היה בכלל רע ; משום מה זכה כאן לכינוי רחוב: ברונזה ; ובחדר ההוא – מארפה).

תעודת זהות
בן 70, גר בעיירה קטנה ברוסיה
פרנסה: נגינה בכינור, נגינה בכלי זמרים, בניית ארונות מתים
תכונות: השקפת עולמו היא על כסף משום שאין לו כמעט, אדם חומרני (לדוגמה: עצוב מ-200 ימי הפסד בשנה, הגזמה לא ריאלית. הוא גם מתעצבן אם הוא בונה ארונות מתים לילדים ולא לזקנים, משום שזה מביא לו פחות כסף), פסימי (הוא שונא את כולם והוא אלים), מסתכל תמיד על חצי הכוס הריקה (מסתכל על הפסדים, תמיד). כמו ברונזה (כינוי הרחוב שלו) הוא קר וקשה, זה אופיו. הוא משתמש בכלי סרגל עשוי מתכת שרק מודד כדי לבדוק את הפסדיו. דרכו להירגע היא בעזרת פריטה על כינור, בלילה.

יחסיו עם רוטשילד
מתעב את רוטשילד.
סיבות:
1. יעקוב אנטישמי, ורוטשילד יהודי.
2. רוטשילד זה שם של יהודי אחר, מצליח, עשיר. זה מתסכל את יעקוב. הוא מקנא.
3. רוטשילד מנגן באופן עצוב, זה מחרפן את יעקוב.

עלילה
מתחילה ב-6 במאי. העלילה נמשכת 4 ימים, עד ה-9 במאי. במהלך העלילה, יעקוב משתנה, חל בו תהליך של שינוי מתקדם ונסוג. מהאדם החומרני, הוא הופך לאדם אחר, אדם רוחני יותר. התהליך מתחיל עקב מותה של מארפה. 

מחלתה של מארפה, תחילתה של העלילה
יעקוב מנגן בכינור. מארפה אומרת לו שהיא עומדת למות, והיא שמחה. יעקוב לא הבין. הוא התחיל חשבון נפש עם עצמו. הוא הבין שמארפה שמחה למות, והוא היה חרד לגלות את זה. הוא נזכר שהוא אף פעם לא היה נחמד אליה, הוא היה מאשים אותה בהפסדיו. 

- 7 במאי. יעקוב לווה מהשכן סוס, כדי להביא את מארפה לבית החולים. הוא מגיע לשם. מארפה מקבלת טיפול מחובש חולה, טיפול לא מקצועי. החובש אדיש, לא אנושי, חומרני. הוא לא מתעמק במחלתה של מארפה, הוא לא נחמד, הוא מתווכח עם יעקוב ולא מוכן לטפל בה. לאחר הדיון הקשה בין יעקוב והחובש, נכנסת אישה צעירה. הוא מתייחס אליה טוב יותר (אם היא תישאר בחיים, היא תבוא אל החובש יותר מאשר אישה זקנה שעומדת למות, המחשבה של החובש נובעת משיקול כלכלי). והחובש? הוא מזכיר את יעקוב, משום ששניהם חושבים על עצמם, על הכסף, שניהם לא אנושיים.

- 8 במאי. יעקוב, במקום להעריך את האישה, לדבר אליה ללב, הוא אומר לה את המשפט הבא: "עבודה טובה" (מתייחס אליה בצורה בסדר אך לא אנושית, זולה). יעקוב אגוצנטרי, מרוכז בעצמו. מארפה שואלת את יעקוב אם הוא זוכר שהייתה להם בת. יעקוב לא זוכר את ביתו בכלל. "את הוזה" אמר לה. מארפה מתה. יעקוב נזכר במארפה, שוב. הפעם, הוא נזכר במה שהיא עשתה למענו, הוא מעריך את זה. בניגוד לפעם הקודמת, הוא מתחיל לחשוב על התנהגותו הרעה אליה. בדרכו הביתה, רוטשילד בא אליו. הוא מציע ליעקוב שיבוא לנגן, אמנם יעקוב מסרב (שיפור). רוטשילד מבקש שוב. יעקוב מתפרץ באלימות על רוטשילד. בניגוד לבדרך כלל, יעקוב לא חומרני, לא מדחיק את רגשותיו. הוא ממשיך בדרכו, הוא רואה אישה שמנה מתקלחת, והוא כבר אומר עליה ש"היא נראית כמו כלב ים". הוא עדיין חומרני, הוא מתייחס לבני אדם ממש רע, כמו חפצים או חיות. הוא ממשיך, הוא מגיע לנוף יפה, שהמגע איתו משפיע עליו רגשית. יעקוב יושב, נזכר לפתע שהייתה לו בת באמת, בת בלונדינית. הוא גם חושב על כל בני האדם. על התעשייה, על כך שבני האדם הורסים את היער, הנוף, הכל בשביל הכסף. הוא מבין שהוא אחד מאלה, שמשחיתים את הטבע ולא נהנים ממנו ומהיופי שהחיים זימנו להם. (לדוגמה: הוא פגע באשתו, רוטשילד, בעצים – למען בניית ארונות מתים).
יעקוב ממשיך בדרכו, הוא מבין שהוא צריך להיות יותר מודע, יותר אנושי. הוא מגיע לנהר. הוא לפתע חושב, איך ש-50 שנה והוא לא ביקר בנהר (זה משום שהוא עסק בהפסדים, בתוך ביתו). הוא חש אכזבה, ומסתכל על הנהר. הוא חושב על רווח כספי, רק ממגורים ליד הנהר (לדוג דגים – למכור אותם, לצוד אווזים – למכור את הפלומה שלהם, לשוט מאחוזה לאחוזה ולנגן להם, ועוד...) (הוא חוזר לדפוסי חשיבתו הקודמים). רגע אחרי זה, הוא חושב על הפסדים אחרים לגמרי. הוא חושב על הפסד החיים, על כל בני האדם – איך שהם מחמיצים את החיים, מהשקפת עולם לא נכונה, שמעמידה את הכסף לפני הרגש.
יעקוב מגיע הביתה, הוא ישן. יש לו סיוטים. הוא רואה את כל הגורמים שפגע או ניסה לפגוע בהם (גם באווזים ובדגים משום שתכנן לפגוע בהם).

- 9 במאי. יעקוב חש ברע, מסיבה נפשית. הוא הולך לבית החולים, נתקל באותו החובש, ומקבל את אותו הטיפול חסר התועלת שקיבלה מארפה. הפעם, הוא לא כועס. הוא הולך הביתה ו"משלים עם המוות". הוא אפילו לא רוצה לחיות יותר, משום שהוא מבין בעצמו שהוא החמיץ את החיים, זאת רק בגיל 70! הוא מתייאש ומבין שזה לא בר תיקון. הוא מתחיל לחשוב על כך שלמות זה רווחי (בקבר לא צריך לשלם מיסים, אפשר להתעשר מהקבר), משום שזה הדבר שמרגיע אותו. הוא מנחם את עצמו. כמו כן, הוא מבין שאם הוא ימות הוא לא יעליב ויפגע באנשים. הוא פוחד שאם הוא ימשיך לחיות, הוא יהרוס, הוא רק יפגע, מכאן מבינים שהוא לא סומך על עצמו. 
יעקוב, שעתו למות. הוא עצוב להיפרד מהכינור (רק מזה). הוא הפך לפחות חומרני. הרגש הפך בעיניו לדבר החשוב, והוא מתחיל לאלתר ולנגן מהרגש. הוא מנגן את הכאב של חייו (יש כאן הקבלה, בין יעקוב להתחלה ששנא את הנגינה הרגשית של רוטשילד ויעקוב של הסוף, שמנגן בדיוק כמו רוטשילד). תחילה, יעקוב ורוטשילד דמויות מנוגדות. רוטשילד מסמל רגש, יעקוב חומרניות. יעקוב מתחבר לאישיות של רוטשילד. רוטשילד מגיע ורוצה להזמין את יעקוב, אמנם הוא בולם את עצמו, מפחד מהאלימות של יעקוב. יעקוב קורא לו, רוטשילד מזמין אותו. יעקוב קורא לו "אחי" (גם זה מסמל את השינוי של יעקוב). יעקוב ממשיך לנגן, וזה לפני רוטשילד. יעקוב מבטא את הרגשות דרך הנגינה (בעבר הכינור הרחיק את יעקוב מהרגשות, עכשיו כבר לא - הקבלה נוספת). רוטשילד שומע רגש ביעקוב, והוא בוכה. זה מלמד על השינוי שחל ביעקוב.

מושג שמתקיים בסיפור: הקבלה – יצירת דמיון בין שני דברים להם לפחות נקודת דמיון או נקודת שוני אחת


© מבחנים, 2011-2012.