סיכום על "כתב סתיו" / רשב"ג



שירי הטבע בימה"ב מתארים ערוגות גן הדורות וסימטריות, מטופחות ונשלטות בידי אדם. תיאורי הטבע המסוגננים מאפיינים את השירה הקלסיציסטית, שיש בה שאיפה לסדר ולהרמוניה בהתאם לחוקים מסורתיים מקובלים. השירה הקלסיציסטית מבטאת תפיסת עולם, לפיה השכל הוא השולט והמארגן את הקיום, לכן היא מעדיפה את התרבות האנושית המעודנת והמאורגנת על פני תיאורי טבע פראי וסוער (ההפך מהשירה הרומנטית). לקבוצה זו שייך השיר "כתב סתיו" / רשב"ג.

זהושיר טבע המתאר גן ביום גשם. הנושא פה ברור, אך הוא לא עיקרו של השיר. הוא משמש רק נקודת מוצא לפיתוחים הציוריים הנבנים עליו. השיר מעמיד שתי מערכות ציוריות עיקריות: מערכת הציור הראשונה משווה את ירידת הגשם על הגן לכתיבת מכתב על נייר.

ירידת הגשם ---> כתיבת מכתב

מטריו ורביביו = דיו

ברקיו = עט

עביו = כף היד הכותבת

גן = נייר מכתבים

הפרחים = אותיות המכתב.

המערכת הציורית השנייה מדמה את צמיחת הפרחים בערוגות הגן לרקימה עלי בד:

צמיחת הפרחים ---> רקימה עלי בד

אדמת הגן = בד

פרחי הגן = ציורי הרקמה עלי בד.

בשתי התמונות מתקיימת סימטריה ברורה בין אבריה של כל מערכת ציורית , כמו ביחסי משל – נמשל. התמונות מתחברות זו לזו באמצעות המילה 'לכן' היוצרת קשר של סיבה ותוצאה. הפרחים שמצמיחה האדמה בערוגותיה הם תוצאה ישירה של הפריית האדמה על ידי הגשם בחורף (סתיו בלשון ימה"ב הוא חורף). מערכת היחסים שבין השחק לאדמה מדומה ליחסי אהבה – קנאה בין גבר לאישה. השחק (שמיים) הוא הגבר השולח לאדמה מכתב אהבה, והיא בתשובה רוקמת לו עיטורי פרחים : "לכן בעת חמדה אדמה פני שחק / רקמה עלי בדי ערוגות ככוכביו". זהו תיאור היחסים הארוטיים שבין האדמה לשחק המבוססים על מיתוסים קדומים ועל מקורות עבריים: " אבל כשירצה הקב"ה לברך צמיחתה של ארץ וליתן צידן של בריות, פותח את אוצרות הטוב שבשמים וממטיר על הארץ, שהם מים זכריים ומיד הארץ מתעברת...וצימחה זרע של ברכה" (פרקי דרבי אליעזר, פרק ה כ"ג). יחסי השחק והאדמה אפילו יותר מורכבים פה – הם גם יחסי קנאה ותחרות ("חמדה" = גם להשתוקק וגם לקנא). מתקיימת תחרות עיטורים בין השמים לאדמה – השמים מעוטרים בכוכבים והאדמה בפרחים צבעוניים. כל אחד מהם מציג עיטור יפה ומושלם: "רקמה עלי בדי ערוגות ככוכביו" .

לסיכום: השיר "כתב סתיו" בנוי מציור בתוך ציור בתוך ציור. המערכת הציורית הגדולה היא יחסי השחק והאדמה והיא מכילה בתוכה שתי מערכות ציורים קטנות: ירידת הגשם המדומה לכתיבת מכתב וצמיחת הפרחים המדומים לרקימה עלי בד. ההיגד היחיד המופיע בשיר שאיננו תיאור אורנמנטלי (קישוטי) הוא המשפט: "לא נתכנו כהם לחושב במחשביו". מה משמעותה של השורה הזאת? זוהי אמירה שכלתנית המעריכה את מעשה היצירה של הטבע . מעשה היצירה, בין אם הוא מעשה ידי האל (גן הפרחים), ובין אם הוא מעשה ידי אדם (כתיבת המכתב, הרקימה על הבד) – הם עבודת אמנות מושלמת לשמחת ליבו של המתבונן.

במוקד שירת החול בימי הביניים עומד הקישוט. במיוחד מרכזי מקומו של הקישוט בשירת הטבע, שתכליתה היחידה היא לגרום הנאה לקורא. היופי נוצר על ידי העושר הקישוטי. משמע – עולה מכאן הגדרת המושג יופי והתייחסות לתפקידה ומקומה של האמנות בחיים. שירת החול בימי הביניים מגדירה מחדש מושגים שהכרנו: האמנות לא באה להאיר את מציאות החיים בעיניים ביקורתיות ואיננה כלי חינוכי (כפי שפגשנו למשל במחזה הקלסי "אדיפוס המלך"). שירת הטבע בימה"ב נועדה ליצור מציאות חדשה, שיש לה חוקים וכללים משלה. עפ"י תפישה זו, תכליתה של האמנות לגרום עונג והנאה מיכולתו של האמן ליצור עולם בדיוני. ר' משה אבן עזרא מכנה את העולם הבדיוני הנוצר בשירת החול 'הכזב' וקובע כלל: "מיטב השיר כזבו, ואם השיר יפשט מכזביו, יחדל להיות שיר" (שירת ישראל). המילה כזב איננה במשמעות שקר, אלא בדיון, פעולת הדמיון היוצר. על פי תפישה זו האמנות משוחררת מן הצורך לומר אמת מדוייקת על העולם והיא יכולה להתרכז בעצמה. בשירת החול של ימה"ב ככל שה'כזב' – גדול יותר, המרחק בין התופעות בשיר לבין התופעות בעולם גדול ומפתיע יותר, השיר נחשב טוב יותר ומהנה יותר.

קישוטים בשיר:

  1. האנשה – כתב סתו

  2. ציורי לשון (ציור בתוך ציור בתוך ציור)

  3. לכידות ציורית – כל התמונות הגדולות והקטנות מתנקזות לציור אחד: ערוגות הפרחים.

  4. כיוונים – סדר ההתרחשויות בשיר מחייב כיוון התבוננות מלמעלה כלפי מטה. נקודת התצפית מתחילה בשמים, מלווה את ירידת הגשם ומשתהה בסיומו על פרחי הגן. הדימוי המסיים המשווה את פרחי הגן לכוכבים, מחזיר את המבט כלפי מעלה – לשמים. תכנון המחשבה המעגלית מסייע ללכידות הציורית.

  5. דימויים ומטאפורות: המטר דומה לדיו, הברקים לעט וכו'.

  6. צבעוניות – תכלת וארגמן, שכיחים בעיטורי המשכן.

  7. עושר של צליל וצבע – חריזה: תפארת הפתיחה מעמידה חריזה פנימית בתוך הבית הראשון: כתב, סתיו, מטריו, ברקיו עביו. החריזה הזו תואמת את החרוז המבריח של השיר: עביו, במחשביו, ככוכביו. כך נוצר מבנה חריזה הסוגר את השיר משני הכיוונים – אופקי ואנכי - גם במצלול ובמקצב .


© מבחנים, 2011-2012.