סיכום על "לא זכיתי באור מן ההפקר" / ביאליק



 

שירת ביאליק
 ♥
השיר נכתב בשנת
1902, כאשר המשורר ביאליק  היה בן 29.

 ♥ שיר זה נכתב בגוף ראשון. לשון אחר : המשורר  מדבר על עצמו.

 סיכומו של השיר :

 שיר זה מביע את עמדת המשורר כלפי שירתו, מציג  את מקורותיה, מציין את מקוריותה ומתאר בדרך  מטאפורית את תהליך היווצרות השיר, הוא תהליך  קשה, מייגע וכואב. במילים אחרות : אפשר להציג  את השיר כשיר ארס פואטי.

 פרשנות הבתים :

 בית א' :

 פירושי מילים –

 נקר – הכוונה לחיטוט, דקירה בחוזקה, עקירה  והוצאה של דבר מה באמצעות דבר חד.

 צור – סלע גדול.

האור היא מטאפורה עיקרית בבית זה, בשיר כולו ובשירתו של ביאליק בכלל.

אך הפעם, בשונה מהשיר "לבדי", האור פירושו כשרונו של ביאליק ליצור שירים. לשון אחר : האור הוא הכשרון וגם השירים. עוד אומר ביאליק, כי הוא לא זכה בו מן ההפקר. השימוש במילה "זכיתי" מדגישה כי בעבורו זוהי תופעה חיובית, שהיא בבחינת זכות.

אף על פי שהניסוח בבית הראשון הוא כללי מאוד, ברור כי ביאליק מבקש להדגיש כי יכולתו לא באה לו בקלות (חרף הכשרון הגדול) : הוא לא לקח לעצמו דבר מן ההפקר (כלומר מרשות הרבים, שהוא כבר מוכן ומוגמר). גם אין מדובר בירושה שזכה לה (מאביו).

לאחר ההצהרה שפותחת את השיר, ביאליק מבהיר כי רבות הוא עובד בעבור כשרונו. אין זה בא בקלות. התהליך מושווה לחציבה בסלע. כמו כן, תהליך זה בא מתוכו, ממקור פנימי ולא חיצוני. אי לכך, ישנה כאן השוואה בין ליבו לבין סלע. ובהתאמה : החציבה בסלע היא מאמץ נפשי הכרוך בתהליך איטי של חדירה נפשית קשה וחיטוט מכאיב בליבו, בפצעי נפשו, ובטראומות שלו.

בית ב' :

אינפורמציה נוספת מקבלים אנו בקוראים על כשרונו של המשורר.

מקור האור הוא בניצוץ קטן (וניצוץ זה הוא המטאפורה העיקרית בבית), אשר טמון בתוך סלע ליבו בלתי גלוי לעין. ושוב, מדגיש המשורר כי הניצוץ מקורי. אינו שאול ואינו גנוב (וכאן יש אנאלוגיה בין הגנוב/ שאול לבין המקורי).

בבית זה טוען המשורר טענה נוספת ומבהירה : "ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא". כלומר, אין לאף אחד חזקה על כתיבתו. וגם על כך גאוותו. התואר, "קטן", בא ללמד על צניעותו של המשורר.

את המטאפורה "ניצוץ" אפשר להבין לכוונת המשורר לשיר אחד שלו, שהוא ניצוץ אחד ממכלול האש. ולאש, כידוע, ישנם שני היבטים :

ההיבט החיובי – הוא העוצמה, הלהט, האור החום (הדרוש כה לבני האדם).

ההיבט השלילי – הכוונה לתהליך היצירה השוחק ומכלה את כל כוחותיו בדומה לאש השורפת, שהיא הורסת ומשמידה.

בבית זה מצויים שני זמנים : עבר ("שאלתיו" ו – "גנבתיו") והווה ("כי ממני ובי הוא"). כלומר : שלו הניצוץ, מאז ולתמיד.

 

סיכום תהליך הדגשת המקוריות מודגש באמצעות המילה "לא" :

  1. "לא זכיתי באור מן ההפקר".

  2. "אף לא בא לי בירושה מאבי".

  3. "לא שאלתיו מאיש"

  4. "לא גנבתיו".

בית ג' :

גם בבית זה ממשיך המשורר את תיאורו אודות כשרונו ויצירתו. רק שהפעם, הדגש הוא על תהליך היצירה.

לציין, תהליך זה מתרחש בינו לבין עצמו וללא כל קשר לקהל הקוראים.

באותה מערכת דימויים ומטאפורות ממשיך המשורר ואומר כי תהליך היצירה מואץ על ידי הצרות שפוקדות אותו (הצרות כקטליזטור). צרות אלה מדומות לפטיש. במילים אחרות : הצרות חוצבות ומכות בחוזקה בליבו.

בבית זה הוא מוסיף תיאור / כינוי נוסף לליבו : "צור – עוזי". המילה עוז מדגישה הדגשה כפולה : האחת, ליבו מלא בעוצמה פיזית. והשנייה, ליבו מלא בעוצמה נפשית כמו גם בפאר ובהדר.

תהליך היצירה, כמו הזרז, הוא תהליך מהיר, של חוויה נפשית חזקה מאוד. חוויה של התפרצות. המשורר משתמש בשתי מילים להבהיר זאת : "עף" ו – "נתז". והניצוץ, הוא אותו ניצוץ, שנוצר מן המגע של פטיש הצרות בלב. ניצוץ זה מתפרץ ועף מליבו לעינו.

המעבר לעין, מציין ומדגיש את הקושי הנפשי. העין, שהיא המראה לתוככי נפשו של האדם, בה נראה הסבל, הקושי, והבכי.

ומעינו של המשורר עובר הניצוץ לחרוזי.

הכוונה בחרוז היא לתהליך הכתיבה בפועל כמו גם לצורתה של הכתיבה, היא שירה.

בתום שלושת הבתים הראשונים, אפשר לראות את השלבים בתהליכי יצירתו של המשורר, כפי שהוא מונה אותם :

[1] הכשרון שלו נמצא בתוכו במצב רדום / סביל בתת ההכרה שלו, בנפשו.

[2] חוויות טראומטיות שפוקדות אותו בהווה משמשות קטליזטור בעל עוצמה שמעיר את הניצוץ.

[3] הניצוץ מגיב, ובאופן ספונטני, מתפרץ החוצה. לשון אחר : הצורך לכתוב חזק ממנו.

[4] המשורר מעיד כי הוא כותב שאת על ליבו בצורת חרוזים. כלומר, בשורות קצרות ומחורזות. בצורת שיר ולא פרוזה.

בית ד' :

פירושי מילים –

"חלבו ודמו"מיטב כוחותיו.

בית זה שונה מיתר הבתים עד כה. בבית זה פונה המשורר לקהל קוראיו. לנמעניו.

בבית זה מדגיש המשורר שוב – בשורה הראשונה – כי תהליך יצירת השיר הוא תהליך אישי שבין האומן לבין עצמו. וההוכחה היא שהקורים מקבלים את המוצר הגמור, הוא השיר.

הפועל "יתמלט" מדגיש כי אין זה בשליטתו של המשורר. שיר שנכתב – דינו להתפרסם. ובמיוחד שיריו של ביאליק, שנחשב למשורר הלאומי. ושירו – מגיע היישר ללב הקוראים (כך בעקיפין מצויה טענה נוספת על כוח שיריו של ביאליק, אשר נכנסים לתוך ליבם של הקוראים).

בשורה השנייה אומר המשורר : "ובאור אשכם הצתיו, יתעלם". למשפט זה שתי משמעויות :

האחת, משמעותו התלות של המשורר בקוראים כמו גם ההשפעה שלו עליהם. המפגש בין חרוזו (=שירו) לבין ליבם, הביא להצתת אש. היינו : לחוויה רגשית מועצמת בקרב הקוראים.

והשנייה, הפועל "יתעלם" מוכיח עד כמה הקוראים הולכים כברת דרך עם הפירוש שלהם. הם נוטעים בשיר משמעות כטוב לבם, מבטלים בניכוסם את השיר, את קיומו של המשורר, את תהליך יצירתו הפרטי והמאומץ, ואת כוונתו.

בעבורם, עומד השיר לבדו.

וכך, לדידו, אבד שירו.

בשורות האחרונות של השיר, ממשיך והמשורר ואומר שהוא זה שבסופו של דבר משלם את מחיר הניכוס האגרסיבי של קהל קוראיו : "בחלבי ובדמי את הבערה אשלם". את מיטב כוחותיו הוא צריך להשקיע כדי להתמודד עם הניכוס הזה של קהל הקוראים.

חלבו ודמו הם ארמז לנוהל הקרבת קורבנות בבית המקדש. החלב והדם הם החלקים המובחרים, שמקטירים אותם על גבי המזבח. כלומר, טוען המשורר בסופו של השיר, והיא טענתו המרכזית : הוא משלם מחיר כבד מדיי על יצירתו. והאירוניה היא שהוא זה שמצית את הבערה והוא זה שמשלם על זה.

ואילו המילה "בערה" מציינת את תהליך התכלות השיר.

אמצעי עיצוב :

[1] שיר לירי –

זהו שיר קצר, אשר מבטא חוויה רגשית אישית של המשורר.

[2] מטאפורות –

אפשר לראות כי כל המטאפורות בשיר סובבות סביב אותו ציור לשוני שהוא הסלע, החציבה בו ואש - התוצר. תכליתה של המטאפורה היא להמחיש את הקושי הרב בתהליך היצירה של המשורר.

בית א' : "סלע הלב", "צור הלב". ובהתאמה : "ניקרתיו" ו – "חצבתיו".

בית ב' : "צור ליבי".

בית ג' : "פטיש צרותיי". וגם, ניצוץ האש עף ונתז אל עין.

בית ד' : "אור אשכם", "בערה"

[3] סמל –

האור הוא סמל לדבר טוב.

הדבר הטוב הוא הכשרון של המשורר ליצור. הוא מקור גאוותו.

[4] אנאלוגיה ניגודית –

  1. הפקר וירושה בניגוד לניקרתיו וחצבתיו.

  2. ניצוץ שלי בניגוד לשאלתיו וגנבתיו.

  3. ליבו נחצב של המשורר אל מול לבם המנכס של קהל הקוראים, בתהליך היצירה.

[5] אחידות (סימטריות) בעיצוב החיצוני –

בשיר ישנם ארבעה בתים. בכל בית ארבע שורות. השורה הרביעית בכל בית תמיד קצרה יותר ואילו שלושת השורות הראשונות שוות באורכן.

[6] חריזה –

החריזה קבועה ומסורגת : שורה שנייה חורז עם שורה רביעית בכל בית.

[7] השפעת הלשון המקראית -

  1. הפעלים נכתבים ככינויי מושא חבור ולא ככינוי מושא פרוד כפי שנהוג היום בעברית.

  2. "בחלבי ובדמי" – ארמז לתהליך העלאת קורבן.

ארמז (אלוזיה)- הכוונה להתייחסות מילולית, מפורשת או משתמעת, לאדם, מקום, לאירוע או ליצירה אחרת. הארמז לוקח את הקוראים לסיטואציה רחבה וחזקה יותר מאשר בטקסט הנתון תוך כדי אילוץ לערוך השוואה.

[8] חזרה –

  1. החזרה על המילה "לא" לצורך הדגשת המקוריות של הכשרון.

  2. החזרה על המילה "כי", אשר מנמקת ומדגישה שמקור האור והניצוץ בליבו :

"כי מסלעי וצורי ניקרתיו" ו – "כי ממני ובי הוא".

[9] מוטיבים –

  1. מוטיב האור – מופיע גם בכותרת השיר, גם בתחילתו וגם בסופו. וכך יוצר מסגרת לשיר. האור הוא מטאפורה ליצירתו של המשורר. הוא הפרי של התהליך.

  2. מוטיב הלב – מוטיב הלב קשור למוטיב האור. מוטיב הלב מדגיש את תחילת התהליך של היצירה ואת סופו, והוכחה היא שהוא עובר מלב אל לב. וכאמור, בין הלבבות השונים קיימת אנאלוגיה.

[10] מבנה השיר –

המבנה של השיר הוא מבנה מעגלי.

בשני הבתים הראשונים ניתן לראות תהליך של מעבר מן הכלל אל הפרט : מרשות הרבים ועד אל תוך הלב פנימה. ואילו בשני הבתים האחרונים, התהליך הוא הפוך. מן הפרט אל הכלל.

וחוזר חלילה


© מבחנים, 2011-2012.