בניין הבית הלאומי היהודי והיחסים בין הבריטים, היהודים והערבים בארץ ישראל בשנות ה-20



 

סיכום בהיסטוריה בנושא בניין הבית הלאומי היהודי והיחסים בין הבריטים, היהודים והערבים בארץ ישראל בשנות ה-20
 
הקדמה
באפריל 1920 התקבלה ההחלטה על חלוקת המנדטים במזרח התיכון. בריטניה קיבלה מנדט לניהול ארץ ישראל. מנדט הוא ייפוי כוח לשלטון של מדינה מטעם חבר הלאומים, שבמסגרתו התחייבה המדינה בעלת המנדט להכין את יושבי הארץ לקראת עצמאות. חבר הלאומים הכיר בהצהרת בלפור כבסיס לכתב המנדט הבריטי בארץ ישראל. מנדט הוא פשרה בין שיטת השליטה הקולוניאלית שהיתה נהוגה עד אז, לבין זכות ההגדרה העצמית של העמים כפי שהוכרה בארבע עשרה הנקודות של ווילסון ובהסדרי השלום.
טופס המנדט
התחייבויות ממשלת המנדט לבניין הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל:
לפעול למען הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, כלומר: ליצור בארץ תשתית מדינית, מִנהלית וכלכלית שתשמש בסיס להקמת הבית הלאומי היהודי.
להכיר בהסתדרות הציונית כסוכנות יהודית, שייעודה מתן ייעוץ לממשלת המנדט בארץ ישראל, ושיתוף פעולה עמה בכל הנושאים הקשורים להקמת הבית הלאומי היהודי.
להקל על העלייה היהודית לארץ ישראל ולסייע בהתיישבות צפופה של יהודים על הקרקע, תוך שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית.
להכיר בשפה העברית כשפה רשמית לצד האנגלית והערבית.
 
התחייבויות ממשלת המנדט הקשורות לכלל תושבי הארץ:
לפעול למען שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כלל התושבים, ללא הבדל בין לאומים ודתות.
לאפשר חופש מצפון וחופש דת ופולחן.
להכיר בשפה הערבית כשפה רשמית לצד האנגלית והעברית.
 
משמעותו של כתב המנדט:
שימש בסיס חוקי לפעולותיה של הממשלה האזרחית הבריטית בארץ ולמעמד היישוב היהודי בארץ.
תחילת מימושו של רעיון הבית הלאומי; המנדט נראה כמימוש של הצהרת בלפור.
 
 
הסיבות לעלייה לארץ ישראל בשנות העשרים:
 
במשך שנות ה-20 עלו לארץ ישראל כ-100 אלף יהודים, מהם כ-35 אלף בעלייה השלישית (1919-1924) וכ-65 אלף בעלייה הרביעית (1924-1929). רובם המכריע עלה ממזרח אירופה, מרוסיה ומפולין. היו אלה ציונים צעירים, רווקים וסוציאליסטים וכן עולים בעלי משפחות בני המעמד הבינוני. 
 
הסיבות לעלייה 
1. המנדט הבריטי: שחרור ארץ ישראל משלטון האימפריה העותמאנית ומסירת המנדט על ארץ ישראל לידי הבריטים עוררו תקווה בקרב יהודים בגולה כי הבריטים, שפרסמו את הצהרת בלפור (המביעה תמיכה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל), יפעלו כעת להתגשמות החלום הציוני.
2. אידאולוגיה: היקלטותם המוצלחת של העולים בני העלייה השנייה בארץ, למרות הקשיים, עוררה התפעלות בקרב הצעירים היהודים ברוסיה. דמות הפועל העברי שחי בקומונה וכובש את הקרקע הניעה צעירים אידאליסטים לעלות לארץ ישראל, שבאותן שנים נהנתה מרגיעה יחסית. צעירים אלו ביקשו לממש חזון של חברה שוויונית כדוגמת רוסיה בארץ ישראל.
3. התגברות האנטישמיות: האנטישמיות בפולין גברה בשנות ה-20 על רקע התגברות האנטישמיות באירופה ועל רקע משבר כלכלי שפקד את פולין. אנטישמיות זו לוותה בדחיקת רגליהם של היהודים מעמדותיהם במסחר ובמלאכה ובהתייחסות אליהם כאל זרים וחסרי-זכויות. שר האוצר הפולני גרבסקי פרסם תקנות כלכליות שגרמו לפגיעה במעמדם הכלכלי של היהודים.
4. חוקי ההגירה בארצות-הברית: ב-1924 נכנסו לתוקף בארצות-הברית חוקי ההגירה שנועדו להגביל את כניסתם של מהגרים לארצות-הברית, בכדי למנוע את ירידת שכרם של התושבים המקומיים. חוסר האפשרות להגר לארצות-הברית אילץ יהודים רבים לעלות לארץ ישראל.
 
ההישגים בבניין הבית הלאומי היהודי בשנות העשרים 
הישגים בתחום ההתיישבות:
רוב העולים בשנות ה-20 התיישבו בעיקר בערים תל-אביב, חיפה וירושלים; יתר העולים פנו להתיישב במושבות ובקבוצות שהתקיימו בארץ מאז העליות הראשונה והשנייה ובשתי צורות התיישבות חדשות שנוסדו במהלך שנות ה-20 בעמק יזרעאל ובמרכז הארץ: במושב העובדים ובקיבוץ. מושב העובדים הוא הרחבה של רעיון המושבה והקיבוץ הוא הרחבה של רעיון הקבוצה.
חשוב לזכור: בשנות העשרים התפתח ענף גידול ההדרים (בעיקר תפוזים). גידול ההדרים הפך לענף חקלאי גדול ורווחי מאוד, לכן קמו מושבות ההדרים הרבות בשרון.
 
מושב עובדים
מושב העובדים הראשון היה נהלל, ובעקבותיו קמו מושבים נוספים בעמק יזרעאל כגון בלפוריה  ועוד.
המאפיינים של מושב עובדים:
משק פרטי שבו מתקיימת עבודה עצמית ללא העסקת פועלים שכירים. את המשק מנהלים בעל המשק ומשפחתו.
המושב הוקם על קרקע לאומית והרווח הוא פרטי של בעל המשק.
 
הקיבוץ
את הקיבוץ ייסדו עולים בני העלייה השלישית שדגלו בצורת ההתיישבות של "הקבוצה הגדולה". הקיבוצים הראשונים הוקמו בעמק יזרעאל: עין חרוד ובית אלפא.
המאפיינים של הקיבוץ:
הקיבוץ הוקם על קרקע לאומית כמסגרת שיוויונית (על פי הרעיון הקומוניסטי).
 העבודה בקיבוץ הייתה עבודה עצמית ללא העסקת שכירים.
לא היה רכוש פרטי, אלא הרווחים נכנסו לקופה משותפת שממנה קיבלו חברי הקיבוץ תקציב על פי צורכיהם.
הקיבוץ החזיק משק מעורב עם ענפי חקלאות וגידולים רבים, שנועד לספק את כל צורכי החברים.
 
ההתיישבות העירונית
העלייה הרביעית הביאה לגידול ניכר באוכלוסיית הערים. ערכה ומשקלה של ההתיישבות העירונית בבניין הארץ והחברה עלה מאוד. בשנות ה-20 הכפילה תל-אביב את אוכלוסייתה. עולים בני המעמד הבורגני שהגיעו לתל-אביב השקיעו בבניין, בתעשייה ובפיתוח טכנולוגי, ובתל-אביב שכנו גם המוסדות והארגונים העיקריים של ההתיישבות העובדת ושל ההנהלה הציונית. מערכת החינוך התפתחה מאוד בערים, החל בגני ילדים וכלה במוסדות להשכלה גבוהה. 
 
הקמת מסגרות חברתיות-כלכליות בשנות העשרים:
 
במשך שנות ה-20 נוסדו מסגרות חברתיות-כלכליות כמו "הסתדרות העובדים הכללית" ו"גדוד העבודה", שנועדו לסייע לבני היישוב היהודי בארץ ישראל בתחום התעסוקה והתנאים הסוציאליים.  
"גדוד העבודה"
ב-1920 הוקם "גדוד העבודה" על שמו של יוסף טרומפלדור, מהוגי הרעיון בדבר גדודי עבודה של עולים. "גדוד העבודה" נועד לספק מקומות עבודה לחברים בו ולשמש דוגמה לחברה סוציאליסטית. בתחילת הדרך מנה הגדוד 80 חברים, ותוך שנתיים גדל מספר החברים ל-700 איש. רוב חברי הגדוד היו צעירים וצעירות בעלי רעיונות סוציאליסטיים. לגדוד היו שני מרכזים, במגדל ובראש העין, והוא הורכב מפלוגות שהיו פזורות בכל רחבי הארץ. חברי הגדוד עסקו בהנחת מסילות ברזל, בסלילת כבישים, בחציבה ובבניין. הם חיו בקומונות, וכל הכנסתם הופקדה בקופה משותפת. תוך שנים ספורות הלך הגדוד וקטן בגלל ויכוחים אידאולוגיים ומשום שחברים בגדוד מצאו עיסוקים אחרים. חלקם עזבו לברית המועצות (בריה"מ) לשם הגשמת הקומוניזם האמיתי. 
הסתדרות העובדים הכללית
על רקע המצב הכלכלי הקשה, נוסדה ב-1920 "הסתדרות העובדים הכללית" כדי לשמש ארגון גג שיטפל בנושאים כלכליים-חברתיים ,תרבותיים והתיישבותיים עבור כל הפועלים והעובדים בארץ. 
תרומת ההסתדרות בתחום הכלכלי-חברתי: פעלה לספק תעסוקה לפועלים על ידי הרחבת היקף הייצור, לשם כך הקימה את תנובה ואת בנק הפועלים. ההסתדרות פעלה להגן על שכר הפועל ועל רמת חייו, תוך השגת תנאים סוציאליים מתקדמים.
תרומת ההסתדרות בתחום התרבותי: הקמת תיאטרון "אוהל", דאגה לחינוך חקלאי ותנועות נוער, הוצאת העיתון "דבר". 
תרומת ההסתדרות בתחום ההתיישבות: הקמת חברת הבנייה "סולל בונה" שסייעה בפיתוח הארץ וסיפקה עבודות בתחום הבניין. ההסתדרות סייעה רבות לקליטת העולים החדשים.
 
הקמת מסגרות פוליטיות בשנות העשרים:
בתחילת 1919 היו בארץ שתי מפלגות פוליטיות: מפלגת "פועלי ציון" ומפלגת "הפועל הצעיר". במשך שנות העשרים חל שינוי במפה הפוליטית. הוקמו מפלגות רבות שנחלקו למספר גושים:
 
1. המחנה האזרחי גוש דתי מחנה הפועלים   
גוש זה כלל תשע מפלגות והידועה שבהן היא המפלגה הרוויזיוניסטית בהנהגת ז'בוטינסקי. גוש זה כלל את מפלגת החרדים ו"המזרחי". הגוש הגדול ביותר היה גוש מפלגות הפועלים. הוא כלל את מפלגת "אחדות העבודה" ומפלגת "הפועל הצעיר". גוש זה היה מלוכד ומפלגותיו שיתפו פעולה למען הפועלים.
 
אחדות העבודה
ב-1919 נוסדה מפלגת אחדות העבודה, שעמה נמנו חברי מפלגת פועלי ציון הוותיקה ופועלים בני העלייה השלישית. מטרת המפלגה הייתה לארגן את פעולות העובדים ולהגן על האינטרסים שלהם. הייתה זו מפלגה בעלת ערכים סוציאליסטיים, שביקשה לפעול ליצירת חברה שוויונית, לדאוג לפרנסת הפועל העברי וחינוכו ולהגן על זכויותיו.
 
המפלגה הרביזיוניסטית
ב-1925 זאב ז'בוטינסקי הקים בפריז את "הברית הציונית הרביזיוניסטית", בטענה כי ההסתדרות הציונית אינה עושה די למען העלייה. כמו הרצל לפניו, גם ז'בוטינסקי טען שראשית יש לפעול בתחום המדיני, וכי ללא פעילות מדינית אין ערך לציונות המעשית או ערובה להצלחתה. המפלגה דגלה בעלייה יהודית גדולה להשגת רוב יהודי בארץ. ז'בוטינסקי דיבר על מדינה יהודית משני עברי הירדן (על כל שטח ארץ ישראל). מבחינה כלכלית הוא תמך באידאולוגיה אנטי-סוציאליסטית; הוא היה מעוניין דווקא בעלייה של בורגנים (בעלי הון), שישקיעו את הונם בארץ ובכך יביאו לביטול העוני. כמו כן דגל ז'בוטינסקי בהקמתם של כוח יהודי צבאי ותנועת נוער יהודית.
 
 
המוסדות הלאומיים שקמו בארץ ישראל בשנות העשרים:
 
במשך שנות העשרים התגבשו המוסדות הלאומיים של היישוב בארץ ישראל לצד מוסדותיה של התנועה הציונית.  
הסוכנות היהודית
על הקמת הסוכנות היהודית הוחלט ב-1923 בקונגרס הציוני ה-13. כפי שנכתב בטופס המנדט הבריטי, תפקידה של הסוכנות היהודית היה לייעץ לשלטון הבריטי בארץ ולשתף עמו פעולה בכל העניינים הכלכליים והחברתיים הקשורים בהקמת הבית הלאומי היהודי. תפקידיה של הסוכנות היהודית היו: 
ייצוג העם היהודי מול הבריטים בכל הקשור לארץ ישראל.
טיפול בהקמת הבית הלאומי, ארגון העלייה וקליטתה, רכישת קרקעות, חלוקה נכונה של ההון הלאומי, ניהול המוסדות הכספיים של התנועה הציונית, פיתוח ההתיישבות בארץ ואחריות לגורל העם היהודי בעולם. 
הסוכנות היתה המוסד החזק ביותר בשנות העשרים. בראש הסוכנות היהודית עמד נשיא ההסתדרות הציונית (חיים וייצמן).
 
כנסת ישראל
בתום מלחמת העולם הראשונה התארגן כלל היישוב היהודי בארץ במסגרת "כנסת ישראל": כל יהודי שרצה בכך היה יכול להיות חבר בה. בתחילת שנות ה-20 נוסדו במסגרת כנסת ישראל שלושה מוסדות שנקראו "מוסדות כנסת ישראל": אספת הנבחרים, הוועד הלאומי והרבנות הראשית.
 
אספת הנבחרים
אסיפת הנבחרים הייתה הרשות המחוקקת, מעין פרלמנט, שהיה אמור להיבחר אחת לארבע שנים. ב-1920 נערכו בחירות לאספת הנבחרים הראשונה, שנקראה גם האספה המייסדת. באספה המייסדת היו 71 חברים, ועם השנים גדל מספרם. חברי אספת הנבחרים נבחרו מבין המפלגות שהוזכרו למעלה, בבחירות שבהן היה רשאי להשתתף כל מי שהיה חבר בכנסת ישראל מגיל 20 ומעלה. 
 
הוועד הלאומי
הוועד הלאומי היה הרשות המבצעת של היישוב היהודי הציוני בארץ בתקופת המנדט הבריטי. הוועד הלאומי ניהל את כל ענייני הפנים של היישוב וטיפל בנושאים כמו: חינוך, תרבות, סעד ובריאות בציבור היהודי. הוועד היה רשאי לקנות נכסים לאומיים כגון קרקעות. הוועד ייצג את היישוב במגעיו עם ממשלת המנדט. בשנות ה-30 התחזק הוועד הלאומי ואף התחזקה ההכרה בו מצד הבריטים ומצד היישוב היהודי; בין השאר הועברו אליו סמכויות שונות שהיו בעבר בידי הסוכנות היהודית. 
 
הרבנות הראשית
הרבנות הראשית הייתה המוסד הדתי העליון של כנסת ישראל. היא זכתה להערכה רבה מצד רוב היישוב משום שהעומדים בראשה נחשבו לאנשים נאורים. 
תפקידיה של הרבנות הראשית היו לפקח על החיים הדתיים ביישוב היהודי בארץ, למנות רבנים ולהקים בתי דין רבניים. הרבנות שימשה כבית הדין עליון בענייני המשפט הדתי, ובהסכמת הבריטים טיפלה גם בענייני גירושים. בראש הרבנות הראשית עמדו שני רבנים: רב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי.
 
 
גורמים מסייעים וגורמים מעכבים בבניין הבית הלאומי היהודי בשנות העשרים.
גורמים מסייעים
העלייה: העלייה של שנות ה-20 הייתה תוספת כוח משמעותית ליישוב. העלייה הביאה להתפתחות צורות חדשות של התיישבות ולבניית מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל (מוסדות כנסת ישראל), שהעמידו את התשתית למוסדות המדינה שבדרך. העלייה הרביעית הביאה להתפתחות העירונית בארץ ישראל, והעיר הפכה לצרכן העיקרי של התוצרת החקלאית – דבר שהביא לפריחה כלכלית ביישובים החקלאיים.
שלטון המנדט ופעילות הנציבים: הנציבים הבריטים בארץ ישראל פעלו לטובת בניין הבית הלאומי היהודי. הם הכירו במוסדות הלאומיים של היישוב היהודי והתירו לערבים למכור קרקעות ליהודים. הם אפשרו עלייה לארץ וסייעו לעולים מבחינה כלכלית.
הקמת "הסוכנות היהודית המורחבת" ותרומתה.  "הסוכנות היהודית המורחבת" שהוקמה בשנת 1929, גייסה כספים רבים למען היישוב, תמכה בעלייה, רכשה קרקעות וסייעה ליישב בהן יהודים. פעילותה תרמה רבות לבניין הבית בלאומי בשנים אלה.
 
גורמים מעכבים
המאורעות: המאורעות גרמו זעזועים ביחסים בין הערבים והיהודים. חלה התרחקות בין הצדדים ופחד הדדי מהתקפות חוזרות. בדרך כלל, לאחר המאורעות חלה נסיגה במשולש היחסים בין היהודים, הערבים והבריטים. הבריטים נקטו צעדים שהיה בהם כדי לעכב את התפתחות הבית הלאומי: הפסקת העלייה לפרקי זמן מסוימים, גילוי יחס סלחני כלפי הערבים ועוד.
המשבר הכלכלי ב-1926: בשנים 1926 – 1928 פרץ משבר כלכלי בארץ. בשל המשבר עלו מעט עולים והיתה ירידה בביקוש לדירות ולמגרשים, אשר פגעה בענפים הקשורים בבניין ומסחר. מפעלים רבים פשטו את הרגל והאבטלה גאתה. 
מדיניות הנציבים לאחר המאורעות ופרסום הספרים הלבנים: הספרים הלבנים שפורסמו לאחר המאורעות שיקפו נסיגה מהתחייבויותיה של בריטניה כלפי היהודים, כלשונן בכתב המנדט. הנסיגה הבריטית במסמכים אלה התבטאה בצמצום העלייה, באיסור רכישת קרקעות מערבים ובניסיון לתת משקל רב יותר לערבים בארץ ישראל במסגרת פתרון עתידי.
 

© מבחנים, 2011-2012.