סיכום על קתדראלה / ריימונד קרבר



קתדראלה – ריימונד קרבר

הסיכום מבוסס על מאמר מאת א.ב. יהושע "איך לבנות קוד מוסרי על שקית ישנה של מרכול" שפורסם בספר "כוחה הנורא של אשמה קטנה" בהוצאת משכל 1998 .

  1. האקספוזיציה

עלילת הסיפור מתרחשת בערב אחד שבו רוברט העיוור מתארח לילה אחד בביתו של המספר, כשהוא בדרכו לבקר את קרוביה של אשתו המנוחה. האקספוזיציה מספרת לקורא בעיקר את הרקע לעלילה, וכן מתארת בהרחבה את דמותו של המספר ואת השקפת עולמו.

 

הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי מספר גיבור. הקורא מתרשם מן המספר על פי דבריו הגלויים והברורים. המספר איננו מנסה לייפות את התנהגותו או את השקפת עולמו.

אשתו של המספר הכירה את העיוור עשר שנים קודם לכן, כאשר התקבלה לעבודה אצלו כקוראת מסמכים. עבודתה נמשכה כל הקיץ. היא והעיוור התיידדו. כשסיימה את עבודתה העיוור ביקש לגעת בפניה והיא ניאותה לבקשתו. המספר כועס על כך שהוא נגע גם בצווארה. נגיעה כזו כבר איננה קשורה במישוש לשם הכרת הפנים. עבור המספר זהו ניצול של מצבו של העיוור לכיוון הארוטי-מיני. האישה היתה כה נרגשת מנגיעותיו של העיוור עד שכתבה עליו את ה"שיר השנתי" שלה.

האישה המשיכה לשמור על יחסי ידידות חמים עם העיוור באמצעות החלפת קלטות גם בתקופת נישואיה הראשונים לקצין הצבא וגם בתקופת נישואיה השניים למספר.

מדוע אישה נשואה נזקקת לידיד, שלו היא מספרת בהרחבה את כל הקורות אותה? סביר להניח כי לא בעלה הראשון ולא בעלה השני (המספר) קשובים לה ולרגשותיה. הבעל הראשון היה קצין חיל האוויר, ובמסגרת שירותו היא עברה אתו מבסיס לבסיס. הוא היה כה מרוחק ממנה ולא הבחין בהידרדרותה הנפשית שהגיעה עד לניסיון התאבדות. א.ב. יהושע טוען כי המספר אינו מבקר את התעלמותו של הבעל מסבלה הנפשי של אשתו: "הוא מרשה לעצמו לסכם את הכול במשפט אחד קצר: 'הקצין שלה – למה שיהיה לו שם? הוא היה אהוב נעוריה, ומה עוד הוא רוצה?'". (עמ' 169 )

 

במהלך השנים בהם החליפו קלטות זה עם זה נישא גם רוברט לאישה בשם בעולה. נישואיהם נמשכו שמונה שנים עד למותה של בעולה ממחלת הסרטן. כעת רוברט אמור להתארח בביתם של המספר ושל אשתו בדרכו לבקר את משפחתה של אשתו המנוחה.

 

התכונה הבולטת ביותר של המספר היא ההתייחסות המתנשאת והסטריאוטיפית למוגבלים. ההתייחסות הזאת ניכרת באופן ברור בהתייחסותו לעיוור.הוא אמנם לועג לעיוור, אך סביר להניח שהיה לועג בדרך זו לכל נכה. הוא איננו מעוניין בביקורו של העיוור בביתו - "עיוור בבית שלי לא היה דבר שחיכיתי לו בכיליון עיניים".

עבור המספר "הוא לא היה מישהו שאני מכיר, וזה שהוא עיוור הפריע לי. כל מה שידעתי על עיוורון בא מהסרטים. בסרטים העיוורים התנהלו לאיטם ואף פעם לא צחקו. לפעמים הובילו אותם כלבים מאולפים".

המספר ציני ומרושע ביחסו לעיוור. למרות שהוא יודע היטב כי שמו רוברט הוא מכנה אותו "העיוור הזה".הוא בטוח שאשתו של העיוור היתה שחורה. "בעולה! זה שם של אישה צבעונית. אשתו היתה כושית? שאלתי". הוא מכנה את בעולה בכינוי "האישה המחורבנת". הוא לועג לנישואיהם הדתיים של העיוור ושל אשתו בעולה – "הלכו ועשו לעצמם חתונה של כנסייה". המספר אינו מסוגל להבין את מערכת היחסים בין העיוור לבין בעולה, מה היא הפיקה מן הנישואים אם הוא מעולם לא ראה אותה. לדעתו של המספר היא יכלה לעשות ככל העולה על רוחה - להיות מטופחת או להיות מוזנחת, ממילא לא הבחין בכך ולא היה יכול להחמיא לה. הוא לועג לעג מרושע גם למחלתה של בעולה וגם למותה. "בסוף ליפול אל המוות כשהיד שלה ביד של העיוור, העיניים העיוורות שלו זולגות דמעות...והנה היא על רכבת אקספרס אל הקבר. המספר לועג ברשעות גם לביטוח החיים שלה: "רוברט נשאר עם פוליסת ביטוח קטנה וחצי מטבע מקסיקני של עשרים פסו. החצי השני של המטבע נכנס לארון יחד איתה. פתטי".

התייחסותו המתנשאת והלעגנית של המספר כלפי העיוור מוצאת את ביטוייה גם בהצעה המעליבה שלו לקחת את העיוור לשחק כדורת (באולינג).

המספר אינו מבין את רגשנותה של אשתו. כשהיא מראה לו את השיר שכתבה לאחר שהעיוור נגע בפניה הוא אומר: "זכור לי שלא התרשמתי יותר מידי מהשיר...אולי אני פשוט לא מבין שירה. אני מודה שזה לא הדבר הראשון שאני לוקח כשאני מחפש משהו לקרוא". הוא לועג גם לקלטות שאשתו החליפה עם העיוור: "אני חושב שזה היה אמצעי הבידור שלה, אחרי כתיבת שיר פעם בשנה". המספר גם אינו מתלהב לשמוע את הקלטות. באחת הפעמים שהוא ניאות סוף סוף להקשיב הוא שומע את שמו נישא בקולו החזק של העיוור.

אשתו של המספר מגדירה היטב את מצבו החברתי "אין לך ידידים בכלל, נקודה".

 

  1. עלילת הסיפור.

העלילה מתארת את השינוי המוסרי – ערכי שעובר על המספר בעקבות המפגש עם

העיוור.

1. המפגש הראשוני בין העיוור לבין המספר

השינוי מתחיל מהרגע שבו העיוור מופיע בביתו של המספר. כבר ברגע זה מתנפצות חלק מן הדעות הקדומות שיש למספר על עיוורים. יש לעיוור לחיצת יד חזקה, "שתקיפותה משבשת למארח את הדימוי של חולשה ומסכנות (עמ' 175), הוא אינו מרכיב משקפיים כהים, כדי להסתיר את עיוורונו "הוא חורג מהנטייה הסטריאוטיפית העלולה לזהות אותו קודם כול כעיוור" (עמ' 175). הוא לבוש בטעם רב, הוא משדר עצמה וחיוניות, לעיוור יש זקן, העיוור מעשן (המספר היה סבור שעיוורים אינם מעשנים, כי אינם רואים את העשן).

 

המספר עורך "מבחנים" מרושעים לעיוור. הוא שואל אותו באיזה צד של הרכבת ישב, משום שכדי ליהנות מהנוף הנשקף יש לשבת בצד ימין. העיוור אינו נופל למלכודת ומספר כי אכן ישב בצד ימין. הוא גם מספר חוויות מהנסיעה הראשונה זה ארבעים שנה. המספר בוחן גם את "מסכנותו" של העיוור, "אבל האורח העיוור ...לא רק שאינו מתנהג במסכנות, אלא שהוא עומד כשווה בין שווים, ואין דבר בהתנהגותו שמעיד שגבריותו נפגעה מחמת הנכות. הוא שותה שלוש כוסות ויסקי לא מהול במים, מעשן ללא הרף, ואחר כך ...מסתער בתיאבון גדול ובריא על ארוחת הערב...ומוכיח בבירור שהעיוורון לא מפריע לו לגלות תושייה בסדרי האכילה ובכמויותיה". (עמ' 175)

 

העיוור עובר גם את מבחן הטלוויזיה. מיד לאחר ארוחת הערב המספר מדליק את הטלוויזיה. העיוור מפתיע כשהוא מספר שגם בביתו יש שתי טלוויזיות, ובדרך כלל הוא מדליק את הצבעונית. הוא יודע, כי גם הטלוויזיה בביתו של המספר היא צבעונית.

העיוור מצליח לנטרל את התנהגותו הלעגנית והעוקצנית של המספר. יש תחושה כי הוא ידע על דעותיו של המספר, והכין את עצמו למפגש. בחכמתו ידע לנטרל את עוקצנותו של המספר ולהוכיח לו כי העיוורון אינו גורע מאישיותו של האדם, ואינו הופך אותו לפחות מוצלח.

 

 

2. שיא הסיפור – המפגש האינטימי בין העיוור לבין המספר

לאחר המבחנים שהעיוור עבר בהצלחה הוא מצטרף למספר לגלגול סיגריות של גראס, למרות שמעולם לא עשה זאת קודם לכן. כך הם מעמיקים את הקשר ואת האינטימיות ביניהם. העיוור מתחיל למצוא חן בעיני המספר לא רק משום ש"אין הוא תובע טיפול ויחס מיוחדים, אלא בגלל הנוחיות, למשל בעובדה שירכיה של אשתו הישנה נחשפות על הספה ליד מבט שאינו רואה" (עמ 177)

 

א.ב. יהושע טוען כי למעשה העיוור מכין את הקרקע ל"שיעור החינוך" שיעביר למספר, למרות שלא נכתב על כך במפורש בסיפור. כאשר אשתו של המספר נרדמת והם נותרים לבדם, הוא מתחיל לפעול בעדינות.

 

בטלוויזיה מוקרן סרט, המתאר קתדראלות שונות בעולם. העיוור, כמובן, אינו מסוגל לראות אותן והוא מבקש מן המספר שיתאר אותן בפניו.אך המספר אינו מסוגל לכך. קשה לו לבצע את המשימה שהעיוור נתן לו. הוא נוכח לדעת, שלמרות שהעיוור אינו זקוק לרחמיהם של האנשים הרואים עדיין - "תהום פעורה בין ראייה ללא ראייה" (עמ' 177).

המספר מתנצל "אתה תצטרך לסלוח לי....אבל אני לא יכול להגיד לך איך נראית קתדראלה. פשוט אין בי היכולת לעשות את זה. אני לא מסוגל לעשות יותר ממה שעשיתי....האמת היא שלקתדראלות אין בשבילי שום משמעות מיוחדת, כלום. קתדראלות. משהו להביט עליו מאוחר בלילה בטלוויזיה. זה כל מה שהן". דבריו של המספר חושפים אין חוסר הזיקה שלו לדת, אך הם משמשים גם כתירוץ לחוסר היכולת שלו לתאר את הקתדראלה.

 

אבל העיוור אינו מרפה. הוא הפגין את עוצמותיו כשלחץ בחוזקה את ידו של המספר. כעת הוא מפגין אותן כשאינו מוותר למספר ודורש ממנו לעשות משהו, שיצמצם את הפער בין ראייה לבין עיוורון. למרות שהמספר אינו דתי, הוא נדרש לפעול תוך כדי קיומה של חובה מוסרית למי שזקוק באמת. אם המספר הדליק את הטלוויזיה מחובתו המוסרית לתאר לעיוור מה רואים בה.

 

העיוור מציע שיטה אחרת, לא מילולית, לתיאורה של הקתדראלה. הוא מבקש מן המספר להביא עט ונייר עבה, ויחד יציירו אותה. המספר מוצא עט בחדרה של אשתו (שהרי היא זו שמעלה את רגשותיה על הכתב). כנייר משמשת לו שקית נייר חומה של נייר אריזה. כדי להשתמש בה הוא מנער ממנה את קליפות הבצל שהיו בתוכה.

 

כעת המספר והעיוור מגיעים לשיא האינטימיות ביניהם. ידו של העיוור מונחת על ידו של המספר והם מציירים לעצמם את הקתדראלה המיוחדת שלהם. העיוור מבקש להוסיף לה גם אנשים סביבה. "עכשיו מבין הגיבור שלנו את התהום השחורה שבה נמצא העיוור, ומושיט לו עזרה, לא מתוך צו חיצוני, דתי, או חברתי של חמלה, אלא מתוך שכנוע מוסרי עמוק, שאכן מגיע לעיוור לקבל מושג מדויק קצת יותר על העולם" .(עמ' 179)

 

בשלב הבא העיוור מבקש מהמספר לצייר כשעיניו עצומות, והמספר נענה לו. הוא ממשיך לעצום את עיניו ולהיות "עיוור" גם כאשר סיים את משימת הציור שלו. כך הוא מזדהה לחלוטין עם תחושת העיוורון של האורח. כאן מגיע לשיאו השינוי המוסרי שהמספר עובר. "אותו אדם שהודיע בתחילת הערב: וזה שהוא עיוור הפריע לי, או – עיוור בבית שלי לא היה משהו שחיכיתי לו בכיליון-עיניים, מגיע בסוף הערב להיות עיוור בביתו שלו"(עמ' 179 ).

 

 

 

 

 

 

  1. שם הסיפור ומשמעותו

 

על פי אנציקלופדיה ויקיפדיה, קתדראלה היא כנסייה נוצרית המשמשת מושב לבישוף. לרוב היא מבנה גדול ומפואר, שניצב רם בכיכר בעיר. הבנאים והאומנים שבנו את הקתדראלות התייחסו למעשה ידם כאל יצירת "עיר האלוהים", שמורכבותה הגדולה מקפלת בתוכה משמעויות דתיות עמוקות בנוגע לעולם.

 

א.ב. יהושע טוען כי בכל דת, אך בעיקר בדת הנוצרית, יש רגש של חובה כלפי הנכים. לישו היה יחס רחמן מיוחד למוכי הגורל, ולכן הנצרות העלתה אותם לדרגת קדושים. הנכים מהווים את המבחן המוסרי של החברה. חברה מוסרית מתייחסת לנכים הרחמנות ובנדיבות. הבריאים אינם נרתעים מן הנכים.החברה האמריקנית היא חברה דתית נוצרית, ולכן בולט בה הקוד המוסרי של חובה כלפי הנכה.

המספר טורח מספר פעמים להדגיש שאינו אדם דתי ושאינו מאמין בשום דבר (לעומת העיוור שהוא כנראה דתי כי התחתן בכנסייה).

דווקא לאדם שאינו דתי קשה לקבל על עצמו מחויבות מוסרית, ששואבת את כוחה מהדת. הוא חייב לבנות את הקוד המוסרי שלו מתוך עצמו. המספר "לא מוכן לעטוף מראש בחמלה נוצרית יפת-נפש את העיוור שבא להתארח בביתו רק משום שהוא עיוור, ומול ההתלהבות היוצאת מגדרה של אשתו, הוא ניצב, אירוני וציני כדרכו לבדוק את מהותו ואת טיבו של האורח (עמ' 174 ).

העיוור, שעמד מראש על טיבו של המספר, הוא המוביל אותו בדרך לקבל על עצמו את הקודים המוסריים של חמלה ושל יחס מכובד לנכה, הוא עושה זאת דווקא משום שאינו מתנהג על פי הציפיות של המספר. לאחר שיצרו ביניהם חיבה ואינטימיות המספר מצליח לחוות מרצון את חווית העיוורון ולחלוק אותה עם העיוור.

בלי להיות אדם דתי הוא מקבל עליו את יסודות האמונה והמוסר הנוצריים, למעשה אלו הם יסודות אוניברסליים (כלל אנושיים). הוא מצייר קתדראלה משל עצמו, ייחודית לו, אשר משקפת את המוסריות האישית שלו, שנרכשה במפגש מרתק אחד בערב אחד.


© מבחנים, 2011-2012.